יוזף קוהוט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יוזף קוהוט
Josef Kohout
לידה 25 בינואר 1915
וינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 15 במרץ 1994 (בגיל 79)
וינה, אוסטריה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה אוסטריה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

יוזף קוהוטגרמנית: Josef Kohout; ‏24 בינואר 191515 במרץ 1994) היה ניצול מחנה ריכוז אוסטרי, שנכלא בשל היותו הומוסקסואל. הוא ידוע ביותר בשל הספר שנכתב עליו ופורסם ב-1972, הגברים עם המשולש הורוד (Die Männer mit dem rosa Winkel). ספר זה נכתב על ידי ידידו האנס נוימן, תחת שם הבמה היינץ הגר, שלעיתים קרובות משויך באופן שגוי לקוהוט עצמו. ספר זה הוא מהעדויות הראשונות שנכתבו ממקור ראשון על היחס להומוסקסואלים תחת המשטר הנאצי. ספר זה נחשב לעדות המפורסמת ביותר בנושא זה, וסייע להאיר את תשומת הלב הציבורית לסבלם של האסירים ההומוסקסואלים תחת המשטר הנאצי, והיעדר ההכרה והפיצויים לכך, גם לאחר מלחמת העולם השנייה. על ספר זה התבסס המחזה עקומים מאת מרטין שרמן, שעובד אף לסרט בשם זהה.[1][2][3]

קורות חיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קוהוט נולד וחי בווינה. נולד למשפחה קתולית אמידה ואביו היה בכיר בשירות הציבורי האוסטרי.[1] קוהוט נעצר ב-1939, כשהתגלה מכתב אהבה ששלח לכבוד חג המולד למאהב שלו בשם פרד. אולם, בניגוד לקוהוט, פרד, שאביו היה בכיר במשטר הנאצי, הוגדר כלא כשיר לעמוד למשפט בשל "מצב נפשי מעורער".[4]

לאחר שישה חודשי מעצר, הועבר בינואר 1940 למחנה הריכוז זקסנהאוזן. במאי 1940 הועבר משם למחנה הריכוז פלוסנבירג, שם נשאר עד שחרור המחנה ב-1945.[2]

בעדותו לאחר השחרור, סיפר כי האסירים ההומוסקסואלים היו השנואים ביותר מבין האסירים, ונאסר עליהם ליצור קשר אחד עם השני. אף על פי שאכן לא נוצר קשר בין האסירים הללו, בשל הפיקוח הכבד של ה-SS, דיווח כי חלק מהשומרים ההטרוסקסואלים לכאורה קיימו יחסי מין עם אסירים. קוהוט נבחר אף הוא לספק שירותים מיניים לקאפו, ובהמשך לאסיר אחר שהיה אחראי על האגף שלו. ישנו בסיס סביר להניח כי קשריו עימם סיפקו לו הגנה, מה שסייע לו לשרוד בתקופת המאסר במחנה.[4]

ביומנו מאותה תקופה כתב שכמו אסירים רבים אחרים, נדרש לבצע מטלות סיזיפיות ללא תועלת, כמו שימוש במריצה על מנת להעביר שלג מערימה אחת לאחרת, ובהמשך להחזיר לערמה המקורית.[3] קוהוט דיווח גם על הכאה ועינוי של אסירים, וטען כי הסאדיזם שהפגינו קציני ה-SS כלפי האסירים עשוי להיות תוצר של תשוקות הומוסקסואליות מודחקות.[5]

מחנה פלוסנבירג שוחרר על ידי הדיוויזיה ה-90 והדיוויזיה ה-97 של הצבא האמריקאי ב-23 באפריל 1945.[6]

לאחר שהתאחד עם אימו, גילה שאביו התאבד ב-1943. ב-1946 פגש את בן זוגו והחל להתגורר עימו, עד מותו.[4]

קוהוט מת בווינה, ומספר מחפציו נתרמו על ידי בן זוגו למוזיאון ארצות הברית לזכר השואה. בין הפריטים ניתן למנות את יומניו של קוהוט מתקופת המחנה, מכתבים שנשלחו ממנו על ידי הוריו שמעולם לא הגיעו אליו בתקופה המחנה ואת המשולש הוורוד ביחד עם מספר האסיר שלו שנדרש ללבוש. משולש זה הוא המשולש הורוד הראשון שידוע מי האסיר שלבש אותו שנלקח למוזיאון.[1]

הגברים עם המשולש הורוד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנס נוימן ערך חמישה עשר ראיונות עם קוהוט בין 19651967 וכתב את הספר על בסיסן, תחת שם העט היינץ הגר.[2] הספר יצא לאור לראשונה ב-1972, ולצד תיאור האכזריות של החיים בתקופה המחנה, ביקר את היחס לשורדי המשטר הנאצי ההומוסקסואלים גם לאחר השחרור. לאחר שחרור המחנה, קוהוט כמו שאר האסירים ההומוסקסואלים, עדיין נתפס כפושע מכיוון שהומוסקסואליות נותרה עבירה על החוק גם לאחר נפילת המשטר הנאצי. אף על פי שהגיש מספר בקשות, מעולם לא קיבל פיצויים מממשלת מערב גרמניה.[7]

הספר הוא עד היום מבין הבודדים שמתעדים את חוויותיהם של הומואים בתקופת המשטר הנאצי. הספר הוא חלק מחומר הלימוד של קורסים באוניברסיטאות, סמינרים ומכללות ברחבי העולם. פרסום הספר תרם במידה רבה להפיכת המשולש הורוד לסמל של הקהילה הגאה.[8]

הספר עובד ב-1979 למחזה בשם עקומים על ידי מרטין שרמן, ובשנת 1977 לסרט באותו השם.[3]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 Personalizing Nazis' Homosexual Victims
  2. ^ 1 2 3 Günter Grau, Lexikon zur Homosexuellenverfolgung 1933−1945, 2011
  3. ^ 1 2 3 Marla Morris, Curriculum and the Holocaust, 2011
  4. ^ 1 2 3 Florence Tamagne, A History of Homosexuality in Europe, 2006
  5. ^ Andrea Reiter, Patrick Camiller, Narrating the Holocaust, 2004
  6. ^ Memories of the chaplain to the US 97th Infantry Division at the online Museum of the division in WWII
  7. ^ Nicholas Bamforth, Sexuality, Morals and Justice
  8. ^ Erik Jensen, The Pink Triangle and Political Consciousness: Gays, Lesbians, and the memory of Nazi Persecution, Journal of the History of Sexuality, 2002