מרד הפלאחים

מרד הפלאחים

תאריכים	1834–1835
מקום	לבאנט, איילט מצרים, האימפריה העות'מאנית
תוצאה	דיכוי המרד התבססות השלטון המצרי
הצדדים הלוחמים חמולות מאזורי שכם, צפת, ירושלים וחברון. שבטים עלווים איילט מצרים מפקדים קאסם אל-אחמד מסעוד אל-מהדי עקיל אר'א אלחאסי מוחמד עלי טוסון פאשה איברהים פאשא כוחות כ-4,000 מורדים עלווים עשרות אלפי בלתי סדירים 36,000 אבדות לא ידוע לא ידוע
מרכזי פעולת המרד מופיעים בסגול

אבראהים פאשא עמד בראש הצבא המצרי בלבנט

מרד הפלאחים היה מרד עממי בארץ ישראל, בעבר הירדן, בהר הלבנון ובחורן ובגזרה העלאווית בצפון לבנון כנגד שלטונו של הואלי מוחמד עלי שפרץ בשנת 1834. הגורם העיקרי לפרוץ המרד היה התמרמרות על חובת גיוס לצבא המצרי שהחיל עלי כחלק ממדיניות המודרניזציה שלו, וזאת במקום צבא של שכירי חרב אשר הגיעו מקרב חברי הקאסטה הצבאית. חובת הגיוס עוררה מרד בארץ ישראל, שבראשו עמדו ראשי חמולות משכם, חברון והאזור שבין ירושלים ליפו.

במהלך המרד ערכו המורדים פרעות באוכלוסייה היהודית בארץ שכללו מעשי רצח, שוד ואונס.

רקע

המרד של 1825–1826 בשלטון העות'מאני

טרם כיבוש ארץ ישראל על ידי מוחמד עלי, היה מרד נגד הסולטאן בירושלים ובחברון. המורדים השתלטו על ירושלים ומנעו ממושל איילט דמשק מוסטפא פאשא לגבות מיסים מהעיר והכפרים הסמוכים.

מושל איילט צידון עבדאללה פאשא נענה לפניות השער הנשגב ושכנע את המנהיגות הכפרית להפסיק את המרידה, להחזיר את המצודה לצבא העות'מאני וזאת בתמורה להפחתת עול המס.

בתמורה, נתן השער הנשגב ב-1827 לעבדאללה פאשא את הסנג'קים של ג'נין, שכם וירושלים וזו הייתה הפעם השנייה במהלך התקפוה העות'מאנית בה אוחדה כל ארץ ישראל תחת שלטון מנהלי אחד. (הפעם הראשונה הייתה בימי אחמד אל-ג'זאר בעת מסע נפוליאון בארץ ישראל.)

תחילת השלטון המצרי

כמו שליטים קודמים של מצרים, שאף מוחמד עלי לשלוט על בלאד א-שאם (הלבנט) בשל חשיבותו האסטרטגית ומשאביו הטבעיים. כמו כן, מחוזות עות'מאניים במזרח הים התיכון הייתה מוקד לסחר בינלאומי ושוק מפותח. נוסף על כך, הוא יכול היה להשיג בדרך זו קהילה צרכנית שתהיה שבויה בידי התוצרת המצרית. השליטה על סוריה הייתה אמורה גם ליצור אזור חיץ בין מצרים לסולטאן העות'מאני באיסטנבול.

עלי הורה על שיקום הצבא ובניית צי חדש במקום זה שהושמד בקרב נאווארינו, וב-31 באוקטובר 1831 החלה הפלישה המצרית לסוריה תחת הנהגתו של אבראהים פאשא, בנו הבכור של עלי. הפלישה הובילה למלחמה העות'מאנית-מצרית הראשונה. התירוץ שניתן לפלישה כלפי חוץ היה סכסוך עם עבדאללה פאשא מעכו. עלי טען ש-6,000 פלאחים ברחו לעכו כדי להימנע מגיוס, תשלום קורווה ומסים, ותבע את החזרתם למקום מושבם. אבראהים פאשא התקדם דרך ארץ ישראל, כבש את חיפה בדצמבר 1831 והשתמש בה כבסיס עיקרי לצבאו.

תחת שלטון האימפריה העות'מאנית ראו עצמם הערבים בארץ ישראל כנתינים עות'מאנים. המרד, שהחל בחודש מאי 1834, ניצת כהתקוממות עממית נגד הדרישה המכבידה למגויסים שנתפשה על ידי הפלאחים כשקולה כמעט לגזר דין מוות. ניצני המרד היו בעבר הירדן, גלי ההתקוממות עברו לחברון, לירושלים ולשכם. אחרי שהמורדים נחלו הצלחה צבאית בעמק יזרעאל, הצטרפו למרד גם תושבי הגליל וצפת. במהלך ההתקוממות הוקיעו קיצונים מוסלמים את אבראהים פאשא ככופר. צבאו של אבראהים פאשא דיכא בסופו של דבר את מעוזם האחרון בחברון ב-4 באוגוסט.

המרד

ב-25 באפריל 1834 כינס אבראהים פאשא את כל מנהיגי ירושלים ושכם, והורה על גיוסו של אחד מכל חמישה מוסלמים. הגיוס החל בירושלים, שם גוייסו 200 איש. בנוסף תבע את גיוסם של 3,500 איש מסנג'ק ירושלים וסנג'ק שכם ו-500 מחברון. איבתם של מנהיגי האזור לממשלת הח'דיו המצרי איחדה אותם כנגד ניסיונותיו של אבראהים פאשה ליצור צבא מודרני.

המרד החל בסלט שבעבר הירדן בהשפעת משפחת טוקאן, ומעט לאחר מכן חמולת בני תעמרה הבדואית ותושבי סעיר הביסו את כוחות מושל סנג'ק חברון מטעם הח'דיו, כשהם ממשיכים בהתנגדותם לכוחות המצריים עד נסיגתם ב־1840.

ההכרזה על המרד בשכם

קאסם אל-אחמד , ראש חמולה שהתגוררה בג'מעין, מונה על ידי אבראהים פאשא להיות המוסתאסלם (גובה המס) של סנג'ק שכם. קאסם אסף את נכבדי שכם, חברון וירושלים וב-19 במאי 1834 הודיעו לנציגי השלטון המצרי כי משפחות ערביות יפסיקו לספק מתגייסים לצבא המצרי. המושל אבראהים פאשא שלח בתגובה את צבאו לערים המורדות והעימות הצבאי החל. החמולות הערביות, שהעדיפו את העותמ'אנים, מרדו תחת הנהגתו של קאסם אל-אחמד.

השתלשלות המרד

ב-8 במאי 1834 הקיפו המורדים את ירושלים וחסמו את כל שערי העיר. עשרת אלפים איש משכם, חברון, הפריפריה של ירושלים ועזה החלו לתקוף את חומות ירושלים, אך נהדפו על ידי חיילים מצרים המוצבים בעיר. חמישה ימים לאחר מכן, התרחשה רעידת אדמה, שהמוסלמים בירושלים האמינו כי "נגרמה על ידי ניסיונו של אבראהים פאשא לקחת חיילים מהעיר הקדושה." הלחימה החלה מחדש ב-19 במאי, כאשר פלאחים מסילואן גילו למורדים מערכת ניקוז נטשה ליד שער האשפות, דרכה חדרו המורדים לעיר למחרת, ב־20 במאי. כוחות מפקד חיל המצב העירוני רשיד ביי התבצרו במגדל דוד, בעוד הפלאחים בוזזים את העיר. כחמש מאות חיילי חיל המצב יצאו מהמצודה ותקפו את המורדים, אך במהרה הצטרפו אף הם לביזה. באותו יום נהרגו כחמישים פלאחים, 16 תושבי ירושלים וחמישה חיילים.

ב־21 במאי התחדשה הלחימה. ראשיד ביי הורה על מעצר העולמא העירוניים, כולל המופתי של ירושלים ומנהיגי דת אחרים. הפלאחים מצדם פתחו את שער שכם לכאלפיים מורדים משכם שהצטרפו אליהם. ב־24 במאי שב איברהים פאשא, שהיה ביפו, לירושלים, וב־25 במאי יצאו הפלאחים מהעיר, כשהם מזנבים בכוחתיו של איברהים פאשא בדרכם העירה. כשפאשא הגיע העיר ב־27 במאי הוא הציב את מחנהו בהר ציון, והציע חנינה למורדים בתמורה להפסקת המרד. כשהצעתו נדחתה תקפו כוחתיו והרגו 300 מורדים ושבו 500, כשהם משחררים את רובם פרט ל־17 ממנהיגי המרד.

ב-30 במאי שב אבראהים פאשא לירושלים עם 7,500 שבויים וביזה. למחרת הותקף הכפר בית ג'אלא על ידי חייליו ו-33 גברים נוצרים נהרגו קודם שהורה הפאשא על עצירת הטבח.

ב-4 ביוני הותקף הפאשא וכוחו המונה 4,000 איש ליד בריכות שלמה. 1,500 איש בפיקודו של ראשיד ביי, אחד הסגנים של אבראהים פאשה ומפקד מצודת ירושלים, נפלו במארב. ראשיד ביי עצמו נהרג ו-800 מחייליו נהרגו או נפלו בשבי. השבויים הובלו לחברון. הפלאחים המנצחים נצרו אז על אבראהים פאשא בהר ציון, לשם נמלט. בין ה-4 ל-8 ביוני נוצר מחסור בעצים להסקה וקמח לאפיית לחם; בינתיים המרד התפשט לשכם, רמלה, לוד, יפו ועכו, והערים טבריה וצפת נפלו לידי המורדים. בדואים תקפו את כרכ והרגו את 200 החיילים ששמרו עליה.

אבראהים לבסוף חמק מהמצור אשר הטילו עליו המורדים בעזרת כוחות הצלה, הוא המשיך פועלו בניסיון להתמודד נגד המרד בהרי יהודה. ב-30 ביוני מוחמד עלי עצמו הגיע ליפו. יומיים אחר כך פגש מוחמד עלי בבנו הפאשא ברמלה והשניים שבו ליפו.

מודאגים מכוחו של מוחמד עלי פאשה וצבא של 15,000 חיילים, ניסו נכבדי ירושלים להסדיר הפוגה בין הפאשא למורדים באמצעות המופתי טהיר אפנדי אל-חוסייני. עיסא עמר, מנהיג המורדים מסנג'ק חברון, הציע הסכם בתמורה לחנינה כללית וחנינה למורדים, הפסקת גיוס החובה המוגזם וביטול מיסים בלתי חוקיים. אבראהים פאשא דחה את הדרישות הללו, אך המשיך לדבר עם המופתי באמצעות תומכו, השייח' חוסיין עבד אל-האדי. אבראהים פאשא קיבל אז מכתב מקאסם אל-אחמד, כעת היה האחרון מוכר כמנהיג המורדים בעיר שכם, וביקש חנינה כדי שיוכל לנהל משא ומתן על הפוגה. אבראהים פאשא, בעזרתו של המופתי וחוסיין עבד אל-האדי, כתב מכתב שמבטיח האת ביטחונו של קאסם. כאשר המופתי וחוסיין עבד אל-האדי הבטיחו כי הם ערבים לנושא, פגש קאסם את הפאשא. אבראהים נזף בקאסם על בגידתו. קאסם טען כי נאלץ להשתתף במרד והתנצל. הפאשא קיבל את דברו, ומינה אותו מחדש כמושל שכם וירושלים, כמו גם דובר המורדים.

בערים השונות

ירושלים

יהודי העיר, כמו גם הנוצרים, היו תחת מתקפה. אסד רוסתום מהאוניברסיטה האמריקנית בביירות פרסם ב-1938 את המסמכים המצריים על המרד וציטט מתוך הדיווח על ירושלים: "בתיהם של היהודים נהרסו באופן מוחלט עד כי לא נותרה מיטה לישון עליה. רבים מהם נשחטו, נשותיהם ובנותיהם נפגעו".

חברון

ערך מורחב – טבח חברון (1834)

בערך 750 מתושביה המוסלמים של העיר גויסו לצבא וכ-500 מהם נהרגו. על העיר הוטל מצור וכשנפלו קווי ההגנה שלה, שטף אותה צבאו של אבראהים פאשא. רוב האוכלוסייה המוסלמית נמלטה מבעוד מועד לגבעות. יהודי העיר נשארו במקומותיהם ובמהלך ביזת הרכוש על ידי הצבא הפולש נהרגו חמישה מהם. בני הקהילה כתבו על כך כשקמו מאבלם: "וקמו בזרוע עוזם ורצח בעצמותם. מהם הרגו בקני שרפה ומהם חתכו בסיף. נשים רבות עינו וטימאו".

צפת

ערך מורחב – הביזה הגדולה בצפת

תוצאות המרד

לאחר דיכוי המרד, נתלו קאסם ושני בניו הגדולים. הצבא המצרי החריב 16 כפרים לפני שכבש את שכם. כ-10,000 פלאחים הוגלו למצרים ואוכלוסיית הארץ פורקה מנשקה. אבראהים פאשא הכריח את ראשי החמולות לעזוב את שכם ולהתגורר בכפרים סמוכים. חוסיין עבד אל-האדי מונה כמודיר (מושל מחוז) של איילט צידון שכלל את כל ארץ ישראל.

השלטון העות'מאני הטורקי הושב בסופו של דבר על כנו בשנת 1840, אך מוסלמים מצרים רבים נשארו בירושלים. צו שריף גולחאנה, אותו פרסם אבדילמג'יט הראשון הסיר את ההגבלות על נתינים לא-מוסלמים של האימפריה העות'מאנית כחלק מרפורמות הטנזימאט, שכללו, בין השאר, רפורמה בגיוס לצבא.

הסוציולוג ברוך קימרלינג ועמיתו יואל מגדל טוענים שהמרד היה אירוע מעצב עבור הפלסטינים ויצר גיבוש בין החמולות הנפרדות אשר נלחמו נגד אויב משותף: צאצאי החמולות והמעמדות שהשתתפו בו היוו בראשית המאה ה-20 ניצני הלאומיות הפלסטינית.

לקריאה נוספת

• ברוך קימרלינג ויואל שמואל מגדל, פלסטינים: עם בהיווצרותו, למן המרד נגד מוחמד עלי ועד לכינון הרשות הלאומית, ירושלים, הוצאת כתר, 1999. חלק ראשון, פרק 1: המרד של 1834 ויצירתה של פלסטין המודרנית, עמ' 13–20.
• Judith Rood, The Time the Peasants Entered Jerusalem, Jerusalem Quarterly 27
• Khaled M. Safi, Territorial Awareness In the 1834 Palestinian Revolt