הרפובליקה הבטאווית
הרפובליקה הבטאווית (בהולנדית Bataafse Republiek, או בכתיב הישן Bataafsche Republiek, נקראה בשנים 1805-1806 גם Bataafse Gemenebest, כלומר "הקהילייה הבטאווית") היא השם שניתן לרפובליקה שהתקיימה בשטח שכיום נמצאת בו הולנד בשנים 1795 עד 1806. הרפובליקה הבטאווית, שהוקמה על פי הדגם של הרפובליקה הצרפתית המהפכנית, הוכרזה ב-19 בינואר 1795, יום לאחר שהסטאדהאודר וילם החמישי נמלט לאנגליה; היא הייתה תוצאה ישירה של המהפכה הבטאווית. הצבא הצרפתי המהפכני מצא לו מספר רב של בעלי ברית בהולנד: שמונה שנים קודם לכן הייתה ידה של הסיעה האוראנז'יסטית (תומכי השליטים מבית אוראנז') על העליונה במלחמת אזרחים קטנה אך רבת משמעות, רק הודות להתערבותו של מלך פרוסיה, גיסו של הסטאדהאודר. מהפכנים רבים נמלטו לצרפת, וחזרו כעת כדי להגשים את האידאל שלהם.
בניגוד למאורעות בצרפת, השינויים שחוללה המהפכה בהולנד קרו פחות או יותר בדרכי שלום - לא נעשה שימוש בגיליוטינה, לא היה "משטר הטרור", ולא הייתה דיקטטורה. המדינה כבר הייתה רפובליקה במשך כמאתיים שנה, ושלא כבצרפת, כוחה של האצולה כבר היה מוגבל למדי. הרפובליקה הישנה הייתה מבוססת על מוסדות פאודליים, וקבלת ההחלטות הייתה תהליך איטי שבו למחוזות הייתה יכולת לחסום חקיקה פדרלית. הרפובליקה הבטאווית הייתה מדינה ריכוזית יותר, לא פדרציה של מחוזות עצמאיים (לפחות באופן רשמי). רבים מהחידושים שהונהגו בה נמשכו גם בתקופות מאוחרות יותר, למשל שיטת האיוּת המסודרת הראשונה של השפה ההולנדית (1804). יהודים, קתולים ולותרנים זכו לשוויון זכויות. נוסחה לראשונה הצהרת זכויות. ממשלת הרפובליקה החדשה הייתה פופולרית יותר בקרב העם מאשר נסיך אוראנז' ונציגיו, מה שבא לידי ביטוי בעת נסיון הפלישה הכושל האנגלי-רוסי להולנד (1799), שנסיך אורנז' היה מעורב בו.
הרפובליקה החדשה נקראה על שם הבטאווים, שבט גרמאני שחי באזור הולנד בתקופה הרומית, ושנחשבו, על פי תפיסת עולם לאומנית-רומנטית, כאבותיהם של ההולנדים.
אף על פי ששררה ברפובליקה אי-יציבות פוליטית, שבאה לידי ביטוי בשלוש הפיכות, הרי שלא נלוותה להפיכות אלה שפיכות הדמים שאפיינה מהפכים פוליטיים דומים בצרפת המהפכנית. ההפיכה הראשונה הייתה ב-1798, אחרי שסיעת הדמוקראטים האוניטאריים התרגזה על התקדמותן האיטית של הרפורמות הדמוקרטיות. כעבור כמה חודשים התחוללה הפיכה שנייה שסיימה את הדיקטטורה של האוניטאריים. האסיפה הלאומית, שהתכנסה לראשונה ב-1796, הייתה מפולגת בשל מאבקים בין הסיעות השונות. ההפיכה השלישית התרחשה ב-1801, כשמפקד צרפתי שמרני תפס את השלטון (בתמיכתו של נפוליון) והפך על פיהן את התמורות שחוללה ההפיכה הקודמת ב-1798.
שינויים נוספים נכפו מבחוץ אחרי עלייתו של נפוליון לשלטון בצרפת. ב-1805 הוא מינה את הפוליטיקאי המנוסה רוטחר יאן סחימלפנינק (Schimmelpenninck) לתפקיד "הפנסיונר הגדול" (raadspensionaris, מילולית "פנסיונר המועצה", התפקיד האדמיניסטרטיבי החשוב ביותר במדינה, מעין נשיא), כדי לחזק את הזרוע המבצעת. ב-1806 אילץ נפוליון את סחימלפנינק לפרוש, והכריז על אחיו לואי כעל מלך של מדינה חדשה בשם ממלכת הולנד.
כ"רפובליקה-אחות" (république sœur) של צרפת, הרפובליקה הבטאווית הייתה בעלת בריתה של צרפת במלחמותיה נגד בריטניה. כתוצאה מכך אבדו להולנד רוב נכסיה הקולוניאליים, והצי ההולנדי ספג מפלה בקרב קמפרדאון ב-1797. התמוטטות הסחר ההולנדי הביא עמו סדרה של משברים כלכליים. רק במחצית השנייה של המאה ה-19 תחזור הולנד לרמת עושרה הקודם.